פסק-דין בתיק בג"ץ 9482/11

השופט א' רובינשטיין:

א.        העותר מבקש להעניק לו היתרי שהיה ועבודה בישראל על רקע טענתו, כי נשקפת סכנה לחייו אם ישהה באזור יהודה ושומרון. הטענות בעתירה נחלקות לשני מישורי דיון: הראשון, טענות בדבר היעדר סמכות לועדת המאוימים - שהכריעה שלא בחיוב באשר לבקשת העותר - להחליט בעניין היתרי שהיה, והשני, טענות בדבר ההחלטה הפרטנית בעניינו של העותר. הנה סדר הדיון: תחילה נסקור בתמצית את הרקע הרלבנטי, העתירה ותגובות המשיבים בעקבותיה; לאחר מכן נבחן את הטענות ברובד העקרוני, קרי סמכותה של ועדת המאוימים. לבסוף נעמוד על עניינו הפרטני של העותר. יצוין כבר עתה, כי לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטת המשיבים; הנימוקים לכך יפורטו להלן.

רקע

ב.       העותר - בן כ-52 - הוא תושב אזור יהודה ושומרון, רשום במינהל האוכלוסין ברשות הפלסטינאית כתושב הרשות, נשוי ואב לעשרה ילדים (בעתירתו ציין העותר, כי הוא גרוש ואב ל-9 ילדים). על פי העולה מן העתירה, שהה העותר בישראל שלא כחוק במשך תקופות שונות מאז שנות ה-70 למאה הקודמת.

הפניות לועדת המאוימים והעתירה הראשונה

ג.       בחודש מארס 2006 פנה העותר לועדת המאוימים (להלן גם הועדה) בבקשה "להיתר כניסה עבור מאוימים" בטענה כי נשקפת סכנה לחייו וכי סיבת האיום היא היותו משתף פעולה עם ישראל (מש/1); בסיפת הבקשה ציין העותר, כי הוא מבקש שמפקדת התיאום והקישור (מת"ק) בקלקיליה תנפיק בעבורו את אישורי השהיה. ביום 2.1.07 פנה העותר בעתירה לבית משפט זה (בג"ץ 67/07) לשם קבלת תעודת זהות ישראלית או היתרי שהיה בטענה דומה, לפיה בחזרתו לאזור טמונה סכנה לחייו. ביום 25.1.07 הגישו המשיבים תגובה מקדמית לעתירה בה צוין, כי עניינו של העותר צפוי לעלות לדיון בפני הועדה בקרוב. במסגרת התגובה הסכימו המשיבים למתן צו ארעי עד לעדכון בית המשפט בהחלטת הועדה.

ד.       הודעה מעדכנת לאותה עתירה הוגשה ביום 11.6.07, ובה נתבקש פרק זמן נוסף להשלים את הליך הבדיקה הנדרש על ידי הועדה. ביום 27.8.08 עידכנו המשיבים, כי לאחר בדיקות נוספות נדחתה בקשתו של העותר. כעולה מהודעת המשיבים, עניינו של העותר נבחן לראשונה בחודש יוני 2006, וניתנה הוראה לגורמי הביטחון לערוך בדיקות נוספות. לאחר בדיקות אלה, שכללו - בין היתר - תחקור שנערך לעותר עצמו, התכנסה הועדה פעם נוספת באוגוסט 2008, והודיעה כי אין מקום ליתן לעותר היתרי שהיה בישראל (מש/4).

ה.       ביום 2.9.08 התקבלה החלטת השופט לוי כי העתירה תיקבע לדיון בפני הרכב. ביום 7.12.09 נערך הדיון בעתירה זו (השופטות פרוקצ'יה ונאור, והשופט ג'ובראן) ונקבע:

"לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ובהמלצת בית המשפט, חזר בו העותר מעתירתו והיא נמחקת. הצו הארעי האוסר על הרחקתו של העותר מישראל יעמוד בתוקפו למשך 60 ימים נוספים ויפקע ביום 7.12.09." (בג"ץ 67/07; מש/5).

ו.       ביום 1.2.10 וביום 19.7.10 שב בא כוחו של העותר ופנה לועדה, בטענה כי קיימות אינדיקציות עדכניות לאיום הנשקף לחייו של העותר אשר לא היו ידועות לעותר בעת הגשת העתירה הראשונה (במכתבי הפניה נכללו מסמכים חדשים שלא נכללו בעתירה הראשונה, אליהם עוד נידרש). בעקבות פניות אלה התכנסה הועדה בפעם השלישית בחודש יוני 2011, והחליטה להעביר את הפניות לבדיקה נוספת של גורמי הביטחון.

ז.       בחודש אוקטובר 2011 התכנסה הועדה ודנה שוב בעניינו של העותר, ולאחר קבלת התייחסות הגורמים הרלבנטיים ובחינת מכלול הטענות החדשות של העותר והמסמכים שהביא בפני הועדה, קבעה:

"בהמשך לדיונים קודמים שהתקיימו בעניינו של הנדון [העותר - א"ר] בחנה הועדה את כלל המידע העדכני ומצאה כי אין אינדיקציות למאוימות לחייו של הנדון בשטחי איו"ש. טענותיו הפרטניות של הנדון נבחנו אף הן ונמצא כי אין בהן לשנות מעמדתה זו של הועדה, על כן בקשת הנדון נדחית" (מש/6).

בעקבות החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו, ביום 21.12.11.

העתירה

ח.      כאמור בראשית הדברים, העתירה נוגעת לשני מישורים- סמכות הועדה ונסיבות עניינו של העותר (החלטת הועדה מיום 14.8.08).

ט.      בדבר הסמכות נטען בעתירה, כי הועדה היא גוף שהוקם שלא על פי חוק, לא הוסמך לבצע פעולה כלשהי, ולכן אינו מוסמך לקבל כל החלטה ביחס לשהייתו של מאן דהוא בישראל. נאמר, כי הסמכות היחידה ליתן היתרי שהיהבישראל על פי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 וחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן חוק הוראת השעה) היא של שר הפנים (המשיב 1). לפיכך:

"הסמכות היחידה שיכולה להיות לועדת המאוימים הינה ליתן לשר המלצה ביחס לבקשות המוגשות לו, למתן היתרי שהיה. ואולם, למרות זאת, הרי שהרשויות מתייחסות להחלטתה כאילו היא הגורם המחליט על מתן היתרי שהיה בישראל, ולא כך היא. ככל הנראה בשל סיבה זו, בקשת העותר כלל לא הועברה לשר הפנים, למפקד האזור, או לגורם מוסמך כלשהוא במשרד הפנים, והמשיב מס' 1 או מי מטעמו כלל לא הפעילו את שיקול דעתם ביחס לבקשת העותר".

על כן נטען, כי הלכה למעשה לא קיבלה הרשות המוסמכת כל החלטה בעניינו של העותר.

י.       בדבר ההחלטה הפרטניתבבקשת העותר נטען, כי זו נעדרת ביסוס עובדתי, בלתי מנומקת ובלתי סבירה; וכי המסמכים החדשים שהביא העותר מעידים שהחזרתו לאזור תסכן את חייו. כן נטען, כי המשיבים אינם מכחישים את סיוע העותר למשטרת ישראל ואת העובדה, שהמסמכים שהביא הם מסמכים אותנטייםשהופצו כנגדו. עוד נטען, כי העותר אינו גורם מסכן לציבור בישראל, ומשכך, גם נימוק זה אינו יכול לתמוך בעמדת המשיבים.